דוד דגן
שלשים אלף קדושי אומן
מאמר מקיף:
למה דווקא באומן?
למה באמת, מדוע בחר רבינו הקדוש להיטמן דווקא בבית העלמין הישן באומן? באיזו קדושה כפולה ומכופלת נתקדש המקום? ומתי אירעו הדברים?
הסיפור המלא של שלושים אלף קדושי אומן – בחשיפה מקיפה!
"כי באומין היה קדושת השם גדול מאוד"
שנים בטרם עלתה נשמתו הקדושה של רבינו למרומים – כשהוא אך בן שלושים ותשע – היה תר ומחפש אחר מקום ראוי בו ייטמן לאחר מלאות ימיו. היו לו בכך כוונות עמוקות ונשגבות. מספר בתי-עלמין עלו בדעתו, אך הרבי פסל אותן, מסיבות שונות.
"וסיפר עמנו כמה פעמים מעניין מקום קבורתו" כותב מוהרנ"ת, "שהיה ניכר מדבריו, שהוא דורש ומחפש בדעתו לבחור לו איזה מקום שישכב שם, אך עדיין אינו מוצא לעצמו מקום קבורה כרצונו, עד שבא לאומין, אז אמר שבכאן באומין טוב לפניו להסתלק, כי מונחים שם קדושים הרבה". (ימי מוהרנ"ת א, מא)
רבינו רמז על רצונו להיטמן באומן כבר באלול תקס"ב, בדרכו מזלאטיפולי אל משכנו החדש בעיר ברסלב. כשעבר באומן, בכניסה לעיר, כשחלפה העגלה סמוך לבית-העלמין הישן שבו נטמנו שלושים וארבע שנים קודם לכן רבבות היהודים שמסרו נפשם על קידוש השם, הביט רבינו לעבר בית-העלמין ואמר לאנשיו: "כמה נאה ויפה לשכב בבית-החיים הזה!" (חיי מוהר"ן, רי"ז)
העיר אומן טובה מאוד
יום שני כ"ד אייר תק"ע.
כשבועיים ומחצה לאחר בואו לאומן, רבינו יושב ומשוחח עם מוהרנ"ת שיחה ארוכה ונוראה, הוא מדבר על אומן, העיר בה הוא יושב עתה, כי היא טובה בעיניו מאוד, ומוסיף, כי גם לעניין הסתלקותו, כשימלאו ימיו ושנותיו לאורך ימים ושנים, טוב שייקבר כאן.
"כי באומין היה קדושת השם גדול מאוד, כי נהרגו רבים מישראל לאלפים ולרבבות, אשר מכל זה נתקדש שמו כידוע, גם רבים מתו ממש על קידוש-השם, כי העכו"ם רצו שימירו דתם, והם מתו על קידוש-השם… וכמה מיתות משונות שהיו אז וכמה גמולי מחלב ויונקי שדיים שנהרגו לאלפים ולרבבות, אשר כל זה היא קדושת השם". (חיי מוהר"ן קצז)
הראיתם את הגן הזה?
בתחילת חודש אב, עזב רבינו את דירת ר' יוסף שמואל ועבר לדירת ה'לוקאטשער', שהיתה רחבת ידיים ומוקפת גן גדול סביבה, דבר שהיה נחוץ עבור רבינו עקב מחלת הריאה.
עם היכנסו לבית זה, בא אליו אחד מיהודי העיר והחל לברכו כנהוג: "שתזכו לשבת כאן לאורך ימים", בהוסיפו: "בוודאי דירה זו טובה לכם מחמת האוויר הנאה"
"האם ראיתם את הגן הזה?" נענה רבינו, "כמה הוא טוב ויפה…"
סבר האיש שהרבי משבח את הגן הנשקף מהחלונות וענה: "אכן, גן נאה".
"לא" נענה רבינו, "לא לזה התכוונתי". ובהצביעו אל בית-החיים הנשקף מההר ממול, אמר: "על הגן הזה דיברתי, אינכם יודעים את גודל יקרת מעלת קדושת הבית-החיים פה באומן, הוא יקר וקדוש מאוד!"
מאז, היה מדבר לעתים בשבח קדושתו העצומה של בית העלמין באומן, אשר שם טמונים רבבות הקדושים שנהרגו על קידוש ה' ארבעים ושתיים שנה קודם לכן, וקידשו שם שמיים במותם, באופן נורא מאוד.
רבינו התבטא בפירוש בפני מוהרנ"ת ובפני עוד מהחסידים, כי רצונו להיקבר בבית-החיים הזה (חיי מוהר"ן ריז).
איך הכול התחיל?
גזרות תקכ"ח בספרי גדולי ישראל
'גזירת גונטה' שאירעה בשנת תקכ"ח – שלוש שנים לפני לידת רבינו הקדוש – הינה מן הגזירות הקשות והאיומות ביותר שנחרטו בדברי ימי עם ישראל – אשר כמוה לא ארע מאז גזירות ת"ח ות"ט.
שמה של העיר אומן נקשר בגזרה קשה זו לדורות עולם. (כאשר גם במאורעות ת"ח ות"ט, מאה ועשרים שנה לפני הריגות גונטה ימ"ש, נהרגו באומן יהודים על קידוש ה', כנזכר בשו"ת איתן האזרחי לרבי אברהם ראפופורט בסי' כ"ב, אולם לא במספרים גדולים כל כך)
אומן, עיר יהודית עתיקה, היתה באותה עת תחת מלכות פולין הגדולה. מושל אומן היה אוהב ישראל, יהודי העיר והכפרים אשר בסביבותיה ישבו בשלווה ועסקו במשא ומתן וגמילות חסד ובתי המדרש היו מלאים בקול תורה ותפילה. כל זאת עד לאותה יום מר שבו חרבה העיר והכפרים הסובבים אותה ורבבות יהודיה נהרגו ביד צר על קידוש שמו יתברך.
המאורעות הקשים האלו נזכרים בספרים שחוברו בעת ההיא.
בספר 'תפארת ישראל' לרבי ישראל חריף מסאטינאב זצוק"ל תלמיד הבעש"ט, כותב:
"ועתה בשנת תקכ"ח לאלף הששי, היה הריגה בחודש הרביעי ובחדש החמישי, יהי רצון שיהפוך לנו לששון ולשמחה, נהרגו אלפים ורבבות כמעט כי חדל לספור, ערך קרוב מאה אלפים, כמה עיירות וכמה כפרים, לערך חמשים פרסאות אורך ועשרים רוחב בשדות בעיירות וביערות, היאומן כי יסופר, אי אפשר להעלות על הכתב".
גם בספר 'שבחי בעל שם טוב' מובא: "ואותן שגזרו עליהם הריגה, נהרגו בקהילת אומן בעת הבריחה רחמנא לצלן".
רבי בנימין המגיד מזאלאזיץ תלמיד המגיד מזלאטשוב זצוק"ל, כתב בספרו 'תורי זהב':
"ובעונותינו הרבים שבשנה הזאת שנת תק"ך חית לפ"ק נהרגו כמה אלפים מישראל ונעשו כמה עגונות שאין בית דין מניחין אותם ללבוש אף בגדי אלמנותם כדי שלא יתירו את עצמן להינשא על ידי זה וזהו: כהניו בחרב נפלו, רוצה לומר הצדיקים שהם עובדין לשם יתברך שנקרא כהנים כמו כהן און, נהרגו בחרב ואלמנותיו לא תבכנה, רוצה לומר אין מניחין להם לבכות וללבוש בגדי אלמנותם שאין יודעים אם מתו אם נשבו וק"ל. תתנהו כצאן מאכל ובגוים זריתנו, רוצה לומר שנתת את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים ולחית ארץ כנבלת צאן, גם בגוים זריתנו רוצה לומר שנבלת עבדיך ונבלת הרוגי עכו"ם היו שניהם יחדיו כדומן על פני השדה ואין קובר וזהו ובגוים זריתנו רוצה לומר בין פגרי גוים זריתני…" (פירוש על מגילת איכה).
בשו"ת 'מאיר נתיבים' להגאון רבי מאיר מרגליות זצוק"ל, בסימן ס"ב מובא: "ונמס כל לב אל השמועה כי באה שנמצא באקלים הלזה איזהו מרבני הקהילות דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד, ושקיל שמא שהוא יש לו יד להתיר עגונות ובפרט אותן שנתעגנו מזמן ההרג רב שהיה בק' אומען וסביבותיה".
כן בספר 'בית אפרים' להגאון רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד זצוק"ל, אבן-העזר ח"א, תקנת עגונות עמ' צט: "מצאתי בכתבי אבי מ"ו הרב הה"ג זלה"ה תשובה אחת שכתב בימי חורפו לצדד בהיתר עגונה אחת שנהרג בעלה בשעת גזירת אוקריינא שנת תקכ"ח לפ"ק בק"ק אומאן".
(צרת העגונות נזכרת בקינת רבי דוד חזן: "קדושים יהיו לאלקיהם כל עוברי אורח מערים הרחוקות מוליכי הסחורות, ומדלת העם מבקשים אוכל לנפשם המחזירים בעיירות, פתאום נקנסה עליהם מיתות קשות ומרות… ולא היה להם קבורות, ונשארו בניהם יתומים ונשיהם עגונות צרורות")
בספר 'שער המלך' להרב ר' מרדכי ב"ר שמואל אב"ד וויעלקאטש זצוק"ל, המלא דברי מוסר ותוכחה לימי השנה, אשר דרש לבני עירו לעוררם לתשובה, כתב:
"הנה בצרה גדולה אנחנו בעתים הללו אשר דמינו נשפך כמים, קול דמי אחינו צועקים, ההרג רב בעוה"ר שהיה במדינת אוקריינא בשנת שהרג"ך [תקכ"ח] לפ"ק וביותר בק"ק אומין, היאומן כי יסופר מה שעשו שם הפוחזים אכזריות שהיה שם ובמכס"ת נפשות שהיו כופין ואומרים לאב כוס לי טלה זה, שהאב יכוס את בנו ולא יחוס על דם זרעו. והיה להם על דקר נעוץ כמה ילדים פרחי שושנים. והיה שם מעיין ובור עמוק מאד, ולקחו הפוחזים ילדי עברים יונקי שדים והשליכו אותם הבורה עד שנתמלא מחולייתם ואבריהם, ועלתה צעקתם מתהום ארעא עד רום רקיע. ולאלפים נפשות הקדושים נהרגו במיתות חמורות…". (חלק ב' שער ג')
בספר 'אגודת אזוב' מתאר רבי יעקב ישראל המגיד מקרעמניץ זצוק"ל, את אשר ארע בימיו:
"ויהי בשנת תקכ"ח לאלף השישי, מרדו עם שפל הנקראים 'קאזאקין' בעם פולין ויהרגו בזדון כל אנשי פולין והיהודים הנמצאים במדינת אוקראינה ושללם בזזו. אז היה חרב וחרבן בעיר אומאן וטעטיאוב ושאר עיירות וכפרים עד אין מספר. לא נשארה קללה בתוכחות שתים שלא נתקיימה אז… ולא ארכו הימים ולא שך חמת תנינים גם בחורף ההוא ונהרגו אלפים וגורשו שנית השרידים בעוה"ר…". (בהקדמת פירושו למגילת איכה. וראה גם בספר 'מכלל יופי' לרבי יצחק ב"ר בנציון מקאצק: "כי זה שנתיים אחר הרעש, שנת תקכ"ח לפ"ק, שהיה באוקריינא בק"ק הומן" – דף ס"ב)
עיר מבצר
השנה שנת תקכ"ח. באוקראינה פורץ מרד ההיידמאקים (=תנועת קוזקים אוקראינית). לאחר שמרדו בממלכת פולין, יצאו ההיידמאקים ובראשם הצורר זילזניאק, לכיבוש הערים שבפלך קיוב מידי הפולנים.
כדי לדכא את המרד, נשלח איוואן גונטה, מפקד מיליציה אוקראינית בצבא פולין. אך גונטה בגד בשולחיו וחילל שבועתו אשר נשבע טרם צאתו למלחמה להיות ציר נאמן לשולחיו, והתחבר לזלזניאק ראש המורדים. כיוון ששנאת ישראל עזה פעפעה בו, ניצל את המצב כדי לצאת בראש גדוד מרצחים למסע הרג ביהודים.
כשהגיעו השמועות על מעשי הטבח הנוראים המתחוללים על ידו, ברחו אלפי יהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה לעיר אומן, בהיותה עיר מבצר מוקפת חומות חזקות ומושלה האדון מארקובסקי ידוע כאוהב ישראל. שם קיוו למצוא מחסה עד יעבור זעם.
ביום שני ה' בתמוז, קרבו איוואן גונטה ימ"ש וחבורת מרצחיו לאומן. מחוץ לעיר פגשו הצוררים כארבע מאות עגלות מלאות ביהודים, אנשים נשים וטף, הם לא חסו ולא חמלו וטבחו את כולם. . היהודים אף הם לא טמנו ידם בצלחת, והתגוננו ככל יכולתם, אולם בסופו של דבר לא שרד מהם איש
מושל העיר אומן מיהר ונעל את שערי העיר, בתקוה שהפורעים לא יצליחו לבקוע את חומותיה.
הצוררים התקרבו לשערי העיר, וכשמצאום נעולים, איימו על האדון מארקובסקי כי אם לא יפתח בפניהם את השערים, יפרצו פנימה בכוח ויטבחו תחילה את בתו היחידה, סופיא, אך למרות איומיהם, לא נענה המושל לדרישתם.
היהודים שבתוך העיר החליטו להיקהל לעמוד על נפשם ויחד עם הפולנים להניס את המרצחים. הם לחמו בחירוף נפש וההיידמאקים לא יכלו להם.
גונטה המרושע התחכם וכתב איגרת אל הרב ר' יעקב בדברי פיוס ותחנונים והבטחת רוב שלום ליהודים, הרב בקראו את דברי האיגרת חשב כי אפשר להיפטר מן הפוחזים, והשיב לגונטה בתודה והוסיף והבטיח לו: "השלם עמנו, ואנו ניתן לכל אחד מכם אריגים לבגדים, והמושל שלנו יעשיר אותך ויתן לך ארבעה כפרים".
גונטה טיכס עצה עם הרשע זלזניאק איך לתפוש יחד את העיר אומן, הלה יעץ לו שיישבע ליהודים לשקר שלא ייגע בהם לרעה, ולאחר שייכנס לעיר יטבח בכולם.
בספר 'מעשה גדולה מן אומן ומן אוקריינא' מסופר, שגונטה ומרצחיו הצליחו לפרוץ פנימה לאחר שהקומיסר הפולני שבתוך העיר סייע להם בכך על מנת שישאירוהו בחיים (בתרגום מיידיש): "הקומיסר רכב על סוס וחרבו שלופה בידו וגרש מלפני השער את כל היהודים והפריצים [=הפולנים] ולא עמד שם עוד איש ויקרא בקול גדול: "אל תוסיפו לירות, כי כבר השלמתי עמהם". וכאשר שמעו הפוחזים את הדברים האלה, הקריבו אל העיר יותר והיכו בקרדומות את החומה".
כך הצליחו המרצחים לפרוץ את השערים. הם הסתערו על ארמון מושל העיר והרגו את בתו. לאחר מכן טבחו ביהודים רבים בחוצות העיר באכזריות בל תתואר.
יהודי אומן קידשו את ה' באופן נורא, כמתואר בספר הנזכר:
"…התחילו לשחוט קודם את היהודים בחוצות בלי רחמנות. כשהתחננו הילדים הקטנים לפניהם, שירחמו על אבותיהם ואמותיהם, עקדו אותם בחוצות ורמסו אותם ברגלי סוסיהם.
"אחר זה תפסו ילדה יהודית, אביה נקרא הקדוש רבי משה, ופיתו אותה שתמיר [=דתה]. והיא צעקה אליהם: מה אתם אומרים לפתותני לדעה זו? לא תוכלו להכריחני לכך, מוטב לי להיהרג. הוליכו אותה אל הבאר והראו לה כמה הרוגים בבאר זו. גם התחילו לחדד את סכינם לשחיטה. וקצתם אמרו להשליכה חיים לתוך הבאר. השיבה: אין אני מתייראת מפני המוות וגם אפשוט תיכף את צווארי לשחיטה. ואמה עמדה בתווך, נעבאך, וכך צעקה: "מיין ליבע טאכטער, פאר געש ניט אן אונזער ליבן גאט" (בתי האהובה, אל תשכחי את אלוקינו האהוב), מיד לקחוה הפוחזים והשליכוה חיים אל תוך הבאר.
"כשראה המגיד מאומן, איך נתייסרו היהודים בייסורים קשים, נתעטף בקיטל וטלית ולקח את ילדיו ורץ אל המרתף, וצעקו לשמים בדמעות רותחות. סבור היה שינצל מידי הפוחזים. ואולם נכנם פוחז אחד אל המרתף והתיז את ראשו בגרזן.
"אחר זה נהרגו אנשים ונשים וטף לאין מספר ולאין שיעור, אחר כך הלכו לבית המדרש והוציאו בבכייה ספר תורה וצעקו: תורה, תורה! נהרגים אנו בייסורים קשים ובמיתה חמורה. מי יהגה בך כשנמות? נכנסו הפוחזים והוציאו את ספר התורה מידם ושטחו את הגווילים על הארץ ורמסו אותם ברגליהם, ושחטו עליהם כמה יהודים. צעק החזן ר' הירש: אני ראשון לחרב ברורה! ורק השם יודע אם נזכה לקבורה! רואה אני, שלא יחַיו הפוחזים שום יהודי.
"והפוחזים עשו הריגה גדולה בבית המדרש, שהיה הדם שותת למעלה מן האסקופות. ואחר זה הוציאו את כל ספרי תורה מבית הכנסת ומבית המדרש ושטחום בחוצות ורמסו אותם ברגלי סוסיהם. אוי, וי לנו על הגזרה שהיתה בעיר. נהרגו אנשים ונשים וטף לאלפים. עם כל זה לא זנחו את שמו יתברך. גזרו אותם ודקרום וכתתום, והם קיבלו יסורי מיתה באהבה למען שמו יתברך. רמסו ברגליהם יונקי שדים, ואחד הפוחזים שחט על עץ מקולין כמה מאות יהודים. התינוקות נלכדו בעוון אבותיהם. הפוחזים דקרו ילדים רכים ונשאום עודם חיים על השפוד. אוי לעיניים שכך ראו ואוי לאזנים שכך שמעו. היו הרוגים מושלכים שטח תחום שבת, ועצמותיהם היו מתגוללות בכל חוצות… ההריגה נמשכה שמונה ימים" (שם, ע"פ תרגום 'ספר הדמעות')
אנשים נשים וטף קידשו שם שמיים
המרצחים הקימו בחצר בית-הכנסת חופה נמוכה מקומת אדם ומעבר לה שתי-וערב גדול, והכריזו לאמור: "כל יהודי החפץ בחיים – יעבור תחת החופה ולא נמיתנו!"
קידוש השם גדול היה באותה שעה, כאשר מכל אלפי היהודים – אנשים נשים וטף – אף לא אחד ניגש לעבור תחת החופה. למרות הידיעה שהרשעים יהרגום באכזריות, לא מרדו באלוקים חיים ולא המירו דתם.
בליל יום רביעי, ז' בתמוז, הסתערו הרשעים על בית הכנסת, שחטו, דקרו וטבחו ביהודים הרבים שהתבצרו בתוכו. דמם של הקדושים ניגר כנחל שוטף. לאחר מכן סבבו המרצחים בעיר, ושחטו כל יהודי שנקרה בדרכם. מספר ההרוגים הגיע לכשלושים אלף. רחובות אומן האדימו מדם הקדושים והטהורים.
"…וגונטה הרשע ציווה אחר זה להכריז שלא לרחם על שום יהודי, וכל מי שיאסוף יהודי אל ביתו, יפצעו את מוחו. והיו נחבאים במרתף שמונים יהודים, ועמהם כלי זין. וכשנכנס אליהם אחד הפוחזים הרגוהו. וראו הפוחזים שאי אפשר להם להרגם, הציתו אש בתבן והשליכו אל תוך המרתף, ומתו כולם בעשן" (מעשה גדולה מן אומן ומן אוקריינא)
הצדיק רבי דוד חזן
היה זה באחת מנסיעותיו של הבעל שם טוב הקדוש, כשעבר בקהילת אומן והתעכב שם, בעיניו הצופיות חזה את העתיד לקרות בעיר זו ברבות הימים. כשפגש בצדיק הנסתר רבי דוד חזן, משומעי לקחו ומבני העיר, אמר לו: "בחגורתך ייאָחזו הרבה אנשים וינצלו".
כדרך החבריא תלמידי הבעש"ט הקדוש, היה רבי דוד חזן מתבודד מופלג, במערה שמחוץ לעיר קבע את מקום שבתו. ארוכה היתה מערה זו והתמשכה מאזור סמטת 'גרעקוב' שבפאתי היער – סמוך למקום משכנם של הנגרים והסנדלרים – ועד לגשר שדרכו העבירו את מתי העיר אל בית-החיים אשר נתכנה 'דער טויטער בריקל' (הגשר המת). שם, הרחק משאונו של עולם, לבדו עם יוצר כל עולמים, בילה ימים תמימים בלימוד התורה ושפך לבו בתפילה בדביקות הבורא. ברבות הזמן, נתחברו אליו מתי-מספר מבקשי קרבת אלוקים, היו באים ומתוועדים עמו באותה מערה והוא היה מדריכם ומלמדם דרכי עבודת ה' יתברך.
עתה, בשנת תקכ"ח, שמונה שנים אחרי הסתלקות הבעש"ט לגנזי מרומים, התקיימו הדברים אשר חזה מאור ישראל בשעתו. כאשר אך נודע כי גונטה וחבורתו קרבים ובאים, נמלט חיש רבי דוד חזן עם אנשיו אל המערה שמחוץ לעיר. שלושה ימים התחבאו במערה, כשכל העת נשמעים לאוזניהם קולות השבר של יהודי העיר אשר יד צר ואויב השיגה אותם.
כאשר שקטו הקולות וחדלו להישמע הזעקות, הבינו רבי דוד ואנשיו כי הצוררים פנו והלכו להם, הם יצאו מן המערה ושמו פעמיהם העירה, עם התקרבם אל העיר, חשכו עיניהם וחיל ורעדה אחזום מהמראה הנורא שנגלה לעיניהם. עירם, שמאז שיקומה לאחר גזרות ת"ח, פרחה ושגשגה ונתמלאה בתלמידי חכמים ויראי ה' וקול תורה ותפילה נשמע בה ברמה, הפכה לעיי חרבות. רבבות גוויות הקדושים, מרוטשות ומפורדות, מוטלות היו בביזיון נורא בכל פינה ומקום.
בלב מר ניגשו רבי דוד ואנשיו למלאכת הקודש, לגמול חסד של אמת עם המוני הקדושים ולהביאם לקבר ישראל. במשך ימים ארוכים אספו אותם מכל קצות העיר אל שטח בית-העלמין וקברום בשתי חפירות גדולות אשר כרו שם. מעוצם מספרם הרב של החללים שהגיעו, כעדותו של רבי דוד, לשלושים אלף, הוגבהה האדמה במקום קבורתם לשתי גבעות, גלעד לזכר הקדושים שנטמנו בה.
קינת אומן
מתוך שברו הגדול על שבר בת עמו ועירו, כתב רבי דוד חזן קינה מיוחדת בה תאר את החורבן הנורא, בסיימו:
"ויקונן דוד את הקינה הזאת על עם ה' ועל בית ישראל שנפלו בחרב. ב'כי נ'הי מ'ספד ש'בר ה'יהודים ז'כרון ל'דורות ה'ימים ה'באים ומי האיש הירא ורך הלבב יקונן מר ודמעותיו על לחייו, בפרט ביום היארצייט"
בתחילת הקינה כתב:
"תחילת נפילה היתה פה אומאן ביום השני חמשה ימים בתמוז. הרגו ביהודים ואבד המקובצים מכפרים ועיירות חונים על פני השדה סביבות העיר כמה וכמה מאות אנשים ונשים וטף, לא נשאר פרסה.
"ולעת ערב הבקעה העיר ויכו ביהודים מהנשף עד הערב למחרתו יום שלישי, ששה ימים בחדש הנ"ל, ועוד ידם נטויה ביום הרביעי בחפש מחופש כל יום הרביעי. ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם".
והוא מתאר כיצד כולם מסרו נפשם על קדושת ה':
"הסכימו יחד זקנים וקטנים, לקבל דין שוכן מעונים, מהם נדקרו בכידונים, מהם נשחטו בחלפות וסכינים, ונגעו דמי אבות ובנים, שומע זאת יבכה וירבה נהי וקינים. וי וי צווחו כולם בקול מרה, בראותם יחד כי נגזרה גזרה, נדיבי עמים נאספו לבית הכנסת הקדושה במהרה, ותעל שוועתם אל האלוקים בלב נדכה ונשברה, כי ראו גויים באו מקדשה בלב אכזרה. זאת בשמעי יחרד לבי בחלחלה, גנוחי גנח וילולי יללה, על כי ערב לב הפוחזים לגשת לפגוע בעם הקדוש שם בבית התפילה, סידרו לפניו מערכה גדולה, בית ה' מלא חללים נופלים לפני בני עוולה, ייוודע כמביא למעלה למעלה. חמדת ישראל כל הקודש נזר ועטרה, עומדים צפופים בטליתם מעוטפים בהיכל הקודש והעזרה, מחזיקים בספרי תורת ה' והמשכילים יזהירו לאחיהם באימה יתרה, שלא להחליף ולהמיר דת אלקינו בציווי ובמורא, וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ומסרו נפשם לאל אשר ברא, בספריהם נכרכים ולטבוח נמשכים מר צווחו כולם שמע ישראל ה' אלקינו ויצאתה נשמתם באחד בקדושה ובטהרה, הן אראלים צעקו מרה".
בקינתו, מזכיר רבי דוד את קבורת הקדושים:
"יום ההוא חושך וצלמות ולא סדרים, בהקבץ עם שרידי חרב מכל פינה ועברים, ומצאו והנה הבקעה מלאה עצמות וכמה אלפים ראשי הגולגולת מנוקרים, לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אם ראשי אברים, ויצברו אותם חמרים חמרים, ותקרבו העצמות עצם אל עצמו יחד כולם בקבר אחד נקברים, העל אלה תתאפק יוצר הרים".
יהודי אומן נהגו להתענות ביום ו' בתמוז ולקרוא בבית-הכנסת בציבור קינה זו מתוך מגילת קלף כתובה בכתב אשורית, המגילה שכנה בארון הקודש של בית הכנסת הגדול של אומן ומדי שנה ביום ו' בתמוז היו מעבירים אותה בין בתי הכנסת בעיר, ובהם גם הקלויז דחסידי ברסלב, וקוראים בה בקול נהי.
מנהג נוסף היה נהוג באומן: בכל שמחת חתונה שהתקיימה בעיר, ערכו את החופה בחצר בית-הכנסת הגדול, באותו מקום ממש שבו העמידו הצוררים את החופה הנואלת, היכן שהתקיים מעמד קידוש השם הנורא, כדי לעורר את זכות הקדושים שימליצו טוב על החיים.
מושל אומן בנה בלב 'יער גרקוב' התוחם את העיר, גן מפואר עם עצי נוי רבים וקרא לו 'גן סופיא', על שם בתו יחידתו שנטבחה על ידי הצוררים. (בחודשים האחרונים לחייו הקדושים, היה רבינו מתבודד ביער גרקוב שבתוכו נבנה גן זה – מבועי הנחל תשל"ח, מאמר 'זיכרון לראשונים').
כל עיקר ביאתו לאומן היה בשביל להסתלק שם
באחד הימים, כשישב רבינו יחד עם מוהרנ"ת ועוד מתלמידיו הקדושים, שאל: "האם אתם זוכרים מתי התחלתי לשוח מאומן?"
השיב מוהרנ"ת: "אני זוכר כשקרא לרבי יודל ושאל אותו על ענין הסאפייע [גן סופיא]".
ענה רבינו ואמר: "גם אתה אינך יודע ואינך זוכר, כי גם מקודם בוודאי הייתי מֵשִׂיח מזה, ואז כשדיברתי עם רבי יודל, הייתי אוחז בעניין זה בריחוק מקום ונכנסתי כבר בלימוד זה הרבה מאוד, כי אז כבר היתה לי יכולת להביא זאת בתוך השיחה, שיהיה לה איזה עניין ושייכות. אתם סבורים שהעניין הוא אודות ר' נחמן-נתן… באמת זה אינו אחד מאלפי אלפים וריבי רבבות מהעניין שבאתי בשבילו לכאן…"
"גם בחורף העבר" המשיך רבינו, "כשאמרתי שאני רוצה לנסוע על המדינה, עיקר כוונתי היתה, להישאר כאן באומן איזה זמן…"
"ועוד דיבר עמנו מזה" – מוסיף מוהרנ"ת – "מכל זה נשמע, שיש לו כוונה גדולה ונוראה מאוד בזה שבא לאומן, ושזה זמן רב שהתחיל להשיג עניין זה, ושיש לו בזה לימוד שלם עמוק מאוד. וגם בהיותו בברסלב, זמן רב קודם שנסע לאומן, רק שדיבר מזה, גם אז היה אוחז בלימוד זה בריחוק מקום מאוד, מכל שכן עתה שכבר נכנס לשם. ואי אפשר לצייר מזה אפילו מה שנתנוצץ בדעתנו בזה, כי מאוד עמקו מחשבותיו בכל מה שעשה, בפרט בעניין נסיעתו לאומן להסתלק שם. עמוק עמוק מי ימצאנו" (חיי מוהר"ן קצב)
כי אמנם לאחר הסתלקותו של רבינו הובן למפרע כי עיקר סיבת בואו לאומן, היה כדי להסתלק ולהיטמן שם. כאשר כותב מוהרנ"ת:
"ונסתלק באומין בבית האיש הנ"ל שנתן לו דירתו כנ"ל. אז המה ראו כן תמהו, והבינו כולם שכל עיקר ביאתו לאומין, היה בשביל להסתלק שם, כאשר נשמע מפיו בפירוש כמה פעמים" (חיי מוהר"ן ריז)
רצון יראיו יעשה
לאחר הסתלקות רבינו למרומים בח"י תשרי תקע"א, שוחח מוהרנ"ת עם אנשי החברה-קדישא והסביר להם כי רבינו הביע את רצונו להיקבר דווקא בבית-העלמין הישן בעיר, סמוך לקברי רבבות הקדושים. אולם אנשי החברה-קדישא טענו שהדבר אינו אפשרי מבחינת החוק, כי כבר שנים רבות שלא קוברים שם נפטרים. בתוך כך, אמרו החסידים מטפליק, שיביאו את רבינו להיקבר בעירם. לעומתם, הביעו אנשי טירוביצה את רצונם שרבינו יקבר בעירם.
ובתווך, עומד מוהרנ"ת וזועק: "אני יודע שהרבי רצה להיטמן דווקא בבית-החיים הישן כאן באומן!"
קולו של מוהרנ"ת היה יחידי מול רבים. אולם 'רצון יראיו יעשה' ומשמיים נסתבב שרבינו ייטמן במקום אשר בחר לו זה מכבר. כששמע המשכיל הירש-בער הורביץ, ממעריצי רבינו, איש בעל קשרים והשפעה על הנעשה בעיר, את הדין והדברים ואת זעקות מוהרנ"ת, פנה אליו ושאלו: "רבי נתן, האם אתם יודעים שרצון הרבי היה להיטמן בבית העלמין הישן?" סיפר לו מוהרנ"ת את כל דברי רבינו בעניין. נענה הירש-בער: "חכו מעט והכל יבוא על מקומו בשלום כרצון הרבי".
הלך הירש-בער, הפעיל את סמכותו וקשריו והשיג רישיון עבור שתי חלקות קבורה, במקום פנוי בקצה בית העלמין, הודות לכך התאפשר לאחר מכן לבנות אוהל קטן על הציון הקדוש, שעמד על תלו עד לזמן מלחמת העולם השניה. (ע"פ: קונטרס סיפורים נפלאים, שיח שרפי קודש).
"ונקבר בשלום ביום רביעי חמישי דסוכות באומין, העיר אשר בחר בה בחיים חיותו להיקבר שם, כאשר נשמע מפיו הקדוש פעמים אין מספר שאמר לפני כמה אנשים שקהילת אומין הוטבה בעיניו להיקבר שם, מחמת שהיו שם קדושים הרבה וכו' כנרשם מעט מזה במקום אחר, ובשביל זה היה העיקר שבא לאומין חצי שנה קודם הסתלקותו והשם יתברך עזרו ורצון יראיו יעשה ויבוא בשלום וינח על משכבותיו בשלום, כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית לעסוק שם בתיקון העולם לדורות, לכל מי שיבוא אליו לשם ויאמר העשרה קפיטל תהילים הידועים אצלנו כאשר הבטיח בחיים חיותו, אשרי הזוכה לזה". (ימי מוהרנ"ת, סו).
